צוואה הדדית

 

 
 

 

 

משרד עו"ד אדר מאור-מוסקוביץ'  מספק שירותים משפטיים שונים בתחום הצוואות והירושות כגון עריכת צוואה, הגשת בקשות לצווי ירושה, הגשת בקשות לצווי קיום צוואה.


מהי צוואה הדדית?


צוואה הדדית זו צוואה אותה בני הזוג עורכים כדי להוריש את רכושם זה לזו. כמו כן הצוואה יכולה לקבוע גם מי יהיו היורשים שלאחריהם.

צוואה הדדית זוהי צוואה משותפת ששני הצדדים הסכימו לגבי האמור בה ולגבי התוכן שלה וההוראות בה מבוססות על ההוראות של הצוואה המשותפת של בן הזוג השני והן לא היו נקבעות אם לא היו קיימות ההוראות של צוואת בן הזוג השני.

צוואה הדדית דורשת עורך דין מקצועי בעל ידע נרחב בדיני משפחה וירושות.



צור קשר כעת - נייד:  050-8463614




 

בני זוג ערכו צוואה הדדית ולאחר זמן מה ביקשו לבטלן. על פי עצת עורך דינם, חתם כל אחד מהם על תצהיר, בו הוא מבטל את צוואתו. לאחר מות בני הזוג התעוררה השאלה - האם הצוואות שערכו בני הזוג תקפות, או שמא בוטלו כדין?


 סוגייה זו נידונה בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון על ידי השופטים: א' ברק - נשיא, ט' שטרסברג-כהן, ע' ר' זועבי



פסק דין

 

הנשיא א' ברק:

 

בני זוג ערכו צוואות הדדיות. לאחר זמן ביקשו לבטלן. על פי עצת עורך דינם, חתם כל אחד מהם על תצהיר, בו הוא מבטל את צוואתו. עורך הדין אישר בחתימתו את נכונות הצהרתם. לאחר מות בני הזוג התעוררה השאלה - והיא המונחת לפתחנו - האם הצוואות שערכו בני הזוג תקפות, או שמא בוטלו כדין?

 

העובדות

 

1.           בני הזוג מסעודה אהרן ומאיר אהרן ערכו (ביום 12.8.1985) צוואות הדדיות. הצוואות היו בעדים ונערכו על ידי עורך הדין חדד. כל אחד ציווה כי במותו יעבור רכושו לבן זוגו. כן נקבע כי אם בן הזוג לא יהא אותה עת בחיים, יעבור הרכוש לבנם יוסף אהרן (המערער לפנינו). כעבור ארבע שנים התקשרו בני הזוג עם עורך דינם, מר חדד. הם ציינו באוזניו כי ברצונם לבטל את צוואותיהם. לאחר מספר ימים (ביום 4.9.89) באו השניים למשרדו של עורך הדין. הם חזרו והדגישו כי ברצונם לבטל את הצוואות שעשו. כן ציינו, כי אין ברצונם לערוך צוואה חדשה, וכל רצונם אינו אלא שרכושם יחולק על פי דין, שווה בשווה, בין ילדיהם. בו במקום ערך עורך הדין תצהיר, בזו הלשון:

 

תצהיר

 

אני הח"מ מסעודה אהרן... לאחר שהוזהרתי כי עלי לאמר את האמת וכי אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר בזה בכתב כדלקמן:

 

1. אני המצווה עפ"י שטר צוואה מיום (12.8.85) כ"ה אב תשמ"ה (להלן - 'הצוואה').

 

2. הנני מבטלת את הצוואה, לכל דבר ועניין וצוואה זו בטלה ומבוטלת כלפי כולי עלמא.

 

3. ידוע לי כי עובר לביטול צוואתי הנ"ל, יחולק כל עזבוני בין כל יורשי עפ"י דין.

 

4. ביטול צוואתי זו נעשה על ידי בדעה צלולה בלא כל אונס או כפיה או השפעה אחרת.

 

5. הנני מצהירה כי זה שמי, זו חתימתי ותוכן תצהירי אמת.

 

 

                                     (-)

                                 מסעודה אהרן

 


 

 

הנני מאשר בזה כי ביום 4.9.89 הופיעה בפני עורך דין א' חדד במשרדי ... גב' מסעודה אהרן... ואחרי הזהרתיו... אישר את נכונות הצהרתו הנ"ל וחתם עליה.

 

                                     (-)

                                  עו"ד חדד".

 

 

 

על תצהיר דומה חתם מאיר אהרן.

 

2.           בני הזוג הלכו לעולמם. הבן יוסף אהרן (המערער בפנינו) ביקש לקיים את הצוואות של הוריו. לטענתו, הביטול אינו תופס, אם משום שלא נעשה בדרך שעושים צוואה, ואם משום שלא בטוח כלל כי המצווים הבינו את משמעות חתימתם. שלושת אחיו ואחיותיו (המשיבים בפנינו) התנגדו לכך. הם טענו שהצוואות בטלות, ועל כן יש לחלק העזבון בין ארבעת הילדים, כאמור בדיני הירושה על פי דין. לעניין הבנתם של המצווים, ציינו המשיבים כי טיעון זה לא הופיע כלל בתצהירו של המערער, ויש להתעלם ממנו. בית המשפט המחוזי (השופט ברנר) קבע כי הוכחה בפניו גמירות דעתם של המצווים לבטל את הצוואות. אמת, בביטול הצוואה נפל פגם - בעיקר, היעדר חתימה שניה על התצהירים - אך פגם זה ניתן לתיקון מכוח הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה). על פסק זה הוגש הערעור שלפנינו.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

3.           סעיף 36 לחוק הירושה קובע:

 

"ביטול על ידי המצווה

 

36.   (א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.

 

      (ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת".

 

 

 

בכך בא לכדי ביטויו עקרון חוקתי מרכזי לפיו עריכת הצוואה היא ביטוי לכבודו של המצווה ולקניינו (ראו ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 28; ע"א 1212/90 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 732). ברצותו - עושה צוואה; ברצותו - נמנע מלעשות צוואה; ברצותו - משנה או מבטל צוואה שעשה; ברצותו - משאיר את הצוואה ללא כל שינוי או ביטול. עניין לנו באוטונומיה של הרצון הפרטי, אותה עלינו לכבד. על כן, כל הוראה - אם בצוואה ואם מחוצה לה - לפיה המצווה לא ישנה או יבטל את צוואתו - אינה תופסת (ראו סעיף 27 לחוק הירושה). אכן, העקרון הכללי לפיו עלינו לכבד את רצונו של המת משתרע הן על רצונו לערוך צוואה והן על רצונו לבטלה. חוק הירושה קובע הוראות הן באשר לרצון הראשון (עריכת צוואה) והן באשר לרצון השני (ביטול הצוואה). השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם בנסיבות העניין שלפנינו קויימו דרישות החוק באשר לביטול הצוואה?

 

4.           בחינתן של הוראות החוק בעניין ביטול צוואה על ידי המצווה מלמד כי חוק הירושה מבחין בין שלוש דרכי ביטול. הראשונה, ביטול על ידי השמדה; השניה, ביטול מפורש באחת הצורות לעשיית צוואה; השלישית, ביטול משתמע על ידי עריכת צוואה חדשה. מבין שלוש דרכים אלה, עניין לנו בדרך השניה לביטול צוואה. על פיה, ניתן לבטל צוואה באחת מארבע הדרכים אשר חוק הירושה קובע לעריכתה של צוואה (סעיף 18 לחוק הירושה). נמצא, כי ניתן לבטל צוואה בכתב-יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה. ביטול בכתב-יד - כיצד? המצווה מציין בכתב ידו כי הצוואה מתבטלת. כתב הביטול נושא תאריך כתוב בידו של המצווה וחתום על ידו (ראו סעיף 19 לחוק הירושה). כתב ביטול בעדים - כיצד? כתב הביטול נערך בכתב. הוא מציין את תאריכו וחתום על ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שהוא מבטל את צוואתו. העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם, על פני כתב הביטול, שהמצווה הצהיר וחתם (ראו סעיף 20 לחוק הירושה). ביטול בפני רשות - כיצד? ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב ביטול הצוואה (סעיף 22 לחוק הירושה). ביטול בעל-פה - כיצד? המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה, בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו (ראו סעיף 23 לחוק הירושה).

 

5.           מה מאפיין את ביטולה המפורש של הצוואה באחת הצורות לעשיית הצוואה (להלן - הצהרת הביטול)? הצהרת ביטול הינה פעולה משפטית חד-צדדית, אשר שכלולה אינו מותנה בקליטה על ידי היורשים על פי צוואה. מבחינה זו היא דומה לצוואה. עם זאת, הצהרת הביטול - להבדיל מביטול משתמע על ידי עריכת צוואה חדשה (הדרך השלישית) - אינה צוואה. צוואה היא ייצור "אמבולטורי" (ראו דברי השופט זילברג בע"א 148/52 כספריוס נ' כספריוס, פ"ד ח' 1289, 1292). היא פועלת את פעולתה המשפטית לאחר מותו של המוריש. לא כן הצהרת ביטול. זו פועלת את פעולתה המשפטית מיד. כשם שלא יעלה על הדעת לטעון כי השמדת הצוואה (כגון קריעתה) היא עריכת צוואה חדשה, כך אין זה מתבקש כלל כי הצהרת ביטול מהווה, היא עצמה, צוואה. אמת, הצהרת ביטול נערכת באחת הצורות לעשיית צוואה, אך היא עצמה אינה בהכרח צוואה. עמד על כך הנשיא שמגר בציינו:

"כתב הביטול אינו צוואה, שהרי לא מצויה בו כל הוראה מעניקה... אף אם עמידה בדרישות הפורמאליות הקבועות בחוק הירושה כתנאי לתוקפה של צוואה היא תנאי הכרחי לתוקפו של מסמך המבטל צוואה, לא נגזרת מכך בהכרח המסקנה, כי מסמך כזה הינו צוואה..." (ע"א 2622/90 שני נ' לרמר, פ"ד מז(1) 191, 197, 198).

 

 

ובהתייחסו למסמך המבטל צוואה, כותב פרופ' ש' שילה:

 

"אותו מסמך איננו צוואה למרות שהוא נערך על פי כללי עריכת הצוואה. סעיף 36 איננו מכנה אותו צוואה. תפקידה של הצוואה הוא להנחיל נכסים ולא לבטל הסכמים" (ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה1965- 330 (1992)).

 

 

 

אכן, כאשר שיטת משפט ביקשה לקבוע כי הצהרת ביטול חייבת להעשות בצוואה דווקא, הדבר נאמר במפורש (ראו סעיף 1035 לקודקס האזרחי הצרפתי (קוד נפוליאון); סעיף 2254 לקודקס האזרחי הגרמני (הב.ג.ב.); סעיף 679 לקודקס האזרחי האיטלקי). לא כן בישראל, בה מבחין חוק הירושה בין צוואה לבין הצהרת בטלות.

 

6.           הצהרת הביטול היא איפוא פעולה משפטית חד-צדדית (שאינה צוואה). חלים עליה הדינים המיוחדים לה בחוק הירושה. בהיעדר הוראות מיוחדות בחוק הירושה, יחולו עליה - "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים" (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-) - הדינים החלים על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה. ראש וראשון להן, הוראות חוק החוזים (חלק כללי). בהיעדר הוראות בחקיקה זו, יש להקיש מההסדרים הקרובים ביותר (אם בחוק הירושה ואם בחוק החוזים). בהיעדר היקש מתאים, יש לפנות לעקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל (סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם1980-).

 

7.           נתמקד עתה בהיבטים הצורניים של הצהרת הבטלות. אלה קבועים בסעיף 36(א) לחוק הירושה, המפנה אל "הצורות לעשיית צוואה". הפניה זו כפופה, מעצם טבעה, לשינויים המתחייבים ממהות העניין (ראו ע"א 881/80 גמליאלי נ' מונסוף, פ"ד לה(4) 152, 154). כך למשל, בצוואה בעדים צריך המצווה להצהיר בפני העדים כי זו צוואתו (סעיף 20 לחוק הירושה). בשינויים המחוייבים צריך המצווה, המבקש לנקוט בדרך של ביטול בעדים (תהא צורתה המקורית של הצוואה אשר תהא) להצהיר בפני העדים כי זו הצהרתו לביטול צוואתו.

 

8.           מה הדין אם לא קויימו דרישות צורניות אלו או אחרות בהצהרת הבטלות? בכל הנוגע לקיומה של צוואה, נקבע בחוק הירושה כי ניתן לקיימה על אף פגם או חסר בצורתה. סעיף 25 לחוק הירושה קובע:

 

"קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה

 

25. (א) לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים.

 

 

 

    (ב) לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד ובדבר גמירת דעתו של המצווה, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות, לקיימה אף בהעדר חתימה או תאריך כנדרש בסעיף 19".

 

 

 

הוראה זו חלה "בשינויים המחוייבים", גם לעניין צורותיה של הצהרת הבטלות, שכן הוראה זו מהווה חלק מהדינים העוסקים "באחת הצורות לעשיית צוואה" (סעיף 36(א) לחוק הירושה). עמד על כך השופט שמגר בציינו:

 

"אך מובן הוא כי לעניין צורתו של הביטול חלות הוראותיו של סימן א' לפרק השלישי מחוק הירושה, בשינויים הנובעים מן העניין, וניתן לכן ליישם גם את האמור בסעיף 25 לחוק הנ"ל" (ע"א 881/80 לעיל, בעמ' 154).

 

 

 

על כן, אם בהצהרת בטלות בעדים המצווה לא הצהיר כי זו הצהרת בטלותו, רשאי בית המשפט לתת תוקף להצהרת הבטלות, ובלבד שלא היה לו ספק באמיתותה של הצהרת הבטלות.

 

9.           על רקע זה קמה ועומדת השאלה - המונחת ביסוד ערעור זה - עד כמה יש לדקדק בצורתה של הצהרת הביטול? האם הדרישות הצורניות המפורטות החלות לעניין עריכת הצוואה, חלות בכל מידת חומרתן גם לעניין הצהרה לביטול הצוואה? האם ההבחנות ההלכתיות - אשר פרשו את סעיף 25 לחוק הירושה - בין "פגם" בהוראה צורנית לעריכת צוואה לבין "חסר" בה, חלות גם לעניין הצהרה לביטול צוואה? תשובתי לשאלות אלה הינה, כי לעניין הצהרת ביטול, יש לקיים את הדרישות המהותיות של צורת הביטול בלא לדקדק בצורות הפורמליות, ובלבד שבית המשפט שוכנע בגמירת דעתו של המצווה להצהיר על בטלות הצוואה. על כן, אם בית המשפט שוכנע באמיתותה של הצהרת הבטלות, הוא יתן לה תוקף גם אם נפל בהצהרת הבטלות פגם או חסר פורמלי, ובלבד שהדרישות המהותיות בעניין זה תקויימנה. הטעמים המונחים ביסוד גישתי זו הם ארבעה:

 

10.         ראשית, אין להחמיר בהצהרת הבטלות כמו בצוואה עצמה, שכן הצהרת הבטלות אינה צוואה. כפי שראינו, יש להחיל את דיני הצורה של עריכת צוואה על הדינים להצהרת הבטלות "בשינויים הנובעים מן העניין" (הנשיא שמגר בע"א 881/80 לעיל, בעמ' 154), והשינוי העיקרי הנובע מן העניין הוא באופי השונה של הפעולה המשפטית. צוואה היא פעולה משפטית בה אדם מורה כיצד יחולק רכושו לאחר מותו. הדרישות הפורמליות ממלאות מספר פונקציות (או תפקידים). ביניהם יש להזכיר את התפקיד הראייתי, התפקיד הריטואלי, התפקיד ההגנתי והתפקיד המכוון (ראו שילה, לעיל, בעמ' 228; ראו גם ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 723). פונקציות אלה אינן פועלות במלואן בהצהרת הבטלות. כך למשל, אינני סבור כי להצהרת הבטלות יש תפקיד ריטואלי חשוב. גם תפקידה ההגנתי אינו מרכזי. תפקידה המכוון הוא שולי. לאור מצב דברים זה, אין זה ראוי כלל ועיקר להעביר אל צורותיה של הצהרת הבטלות את כל הדינים, על מלוא חומרתם, החלים בצורות עריכת הצוואה. די בכך שדיני הצורה יקויימו באופן מהותי. כך באופן כללי. בוודאי כך מקום שהצהרת הבטלות היא כללית ומוחלטת, ומתייחסת למלוא הצוואה.

 

11.         שנית, במשפט המשווה מוכרות צורות רבות לביטול צוואה. כך למשל, מכיר המשפט האנגלי בתעודה בכתב שאינה צוואה כדרך אפשרית לביטול צוואה (סעיף 20 לWills Act 1837-). המשפט הגרמני והאמריקני מכירים בפעולות פיזיות פחותות מהשמדה - כגון העברת סימנים על הצוואה - כדרך לביטול צוואה (סעיף 2255 לב.ג.ב.; סעיף 2-507(a)(2) לUniform Probate Code- האמריקני). מדינות אחרות מסתפקות בכתיבה על הצוואה המצביעה על רצון לבטלה (ראו סעיף 721 לקודקס האזרחי האוסטרי). חוק הירושה נמנע מכל אלה, והסתפק אך בשתי צורות לביטול מפורש של הצוואה (השמדה, ביטול באחת הצורות לעשיית צוואה). הוא נהג באופן זה, שכן נקודת המוצא היתה שההסדר הקיים רחב דיו כדי להתפרס על כל צורות הביטול האמורות (ראו הצעת חוק הירושה 82 (1952)). אם נפעיל את דיני הצורה של עריכת הצוואה על הצהרת הבטלות, בכל היקפם וחומרתם, התוצאה שתתקבל תהיה שדרכים שונות של ביטול - המקובלות במשפט המשווה - תנעלנה בישראל. תחת גישה ליברלית, המקדימה את ההתפתחויות במשפט המשווה, נסוג לאחור לגישה שמרנית, הנשרכת אחר המקובל במשפט המשווה (ראו Langbein “Excusing Harmless Errors in the Execution of Wills: A Report on Australias Revolution in Probate Law” 87 Colum. L. Rev.  (1987) 1, 48). 

 

12.         שלישית, חוק הירושה מכיר בשתי דרכים לביטול מפורש של צוואה: השמדה והצהרת בטלות. בין שתי דרכים אלה צריכה להיות הרמוניה פנימית. כן צריכה להתקיים הרמוניה פנימית בין שתי דרכים אלה לבין דרך הביטול השלישית, שעניינה ביטול משתמע באמצעות צוואה חדשה. השמדת הצוואה היא פעולה בלתי פורמלית. אין היא דורשת צורה מיוחדת. אין צורך בעדים לשכלולה. אין זה עולה בקנה אחד עם המבנה הפנימי של הוראות החוק אם על צורת הביטול הראשונה (השמדה) נתייחס בלא כל דרישות פורמליות, ואילו על צורת הביטול השניה (הצהרת בטלות) נפעיל את מלוא הדרישות הפורמליות כמו אלה החלות על עריכת צוואה (ראו Langbein “Substential Compliance With The Wills Act", 88 Harv. L. Rev. 489, 522 (1975);  Langbein “Excusing Harmless Errors" ibid, at p. 29). אכן, מלוא הדרישות הפורמליות מן הראוי שיחולו - כמובן בכפוף להוראות סעיף 25 לחוק הירושה - כאשר המצווה מבטל את צוואתו באמצעות צוואה חדשה. אך כל עוד לא נקט המצווה בצעד זה, והסתפק בהצהרת בטלות, מן הראוי הוא - לשם קיומה של ההרמוניה הפנימית - כי יהא שוני של ממש בין ביטול צוואה על פי הוראות סעיף 36(א) לחוק הירושה, לבין ביטול צוואה על פי הוראת סעיף 36(ב) לחוק הירושה.

 

13.         רביעית, ביסוד דיני הצוואה עומד העקרון הבסיסי של קיום דברי המת. מקורו במשפט העברי ("מצווה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין יב, ע"ב)). הוא מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית (ראו ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817). עקרון זה מן הראוי לו שיחול לא רק בעריכת צוואה אלא גם בהצהרה לבטלותה. כאשר המצווה מביע את דעתו הברורה כי ברצונו לבטל את צוואתו, יש לכבד רצונו זה. אין זה ראוי לסכל רצון זה מנימוקים פורמליים (ראו ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק, פ"ד מב(2) 703, 713). זאת ועוד: כחוט השני עוברת בדיני הצוואה הגישה כי לא הצורה אלא המהות היא העיקר. ידועים דבריו של השופט ח' כהן הכותב:

"לא הצורה עיקר אלא התוכן, לא הקנקן אלא מה שיש בו. וכמו דיני היושר מימי עולם, כן המחוקק דנא מביט על כוונת העושה ולא על צורת המעשה" (ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1) 98, 101).

 

 

 

גישה זו יש להפעיל, וביתר שאת, בדיני ביטול הצוואה. לא צורת הביטול עיקר אלא מהותה. אם השופט משוכנע כי המצווה גמר בדעתו לבטל את צוואתו, עליו ליתן תוקף לגמירת דעת זו ובלבד שהדרישות המהותיות בדבר צורת ביטול הצוואה קויימו.

 

14.         פירושן של דרישות הצורה לעריכת צוואה נבחן מספר רב של פעמים בבית המשפט העליון. במספר פסקי דין היתה דעתי דעת מיעוט (ראו בעיקר ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701; ע"א 127/87 בדיחי נ' בדיחי, פ"ד מג(4) 341). אין אני חוזר בי מגישתי זו. עם זאת, אין אני מבקש להכניסה בדלת האחורית. אפילו נתמיד בגישה השונה מגישתי לעניין עריכת הצוואה, הנני סבור שיש להכיר בגישתי - המסתפקת במילוי מהותי של דרישות החוק - לעניין הצהרת הבטלות, שהרי לא דין עריכת צוואה כדין ביטולה.

 

דרישות מהותיות בהצהרת הבטלות

 

16.         ציינו, כי הצהרת הבטלות תופסת אם היא מקיימת באופן מהותי את הדרישות הצורניות הנגזרות מהצורות לעשיית צוואה. בחינת המהותיות היא בחינה כוללת. היא לוקחת בחשבון את מכלול ה"יש" ואת מכלול ה"אין". היא מבוססת על הנחת היסוד כי קיימות ראיות מהימנות בדבר גמירת דעת המצווה לבטל את צוואתו. כאשר הנחת יסוד זו מתקיימת, ניתן להכיר בהצהרת בטלות בכתב יד גם אם לא כל הצהרת הבטלות היא בכתב ידו של המצווה. פשיטא שאין צורך בחתימת המצווה או רישום התאריך (השוו סעיף 25(ב) לחוק הירושה). אני מוכן להניח - בלא לפסוק בדבר - כי רישום בכתב יד המצווה המוחק את הוראות הצוואה (תהא צורתה אשר תהא) או המעביר עליה סימני ביטול, מקיימת את הדרישות של צוואה בכתב יד. אשר להצהרת בטלות בעדים, יש לבחון - בצד ראיות על גמירת דעת המצווה - אם הדרישות המהותיות של הצורה התקיימו. דבר זה משתנה ממקרה למקרה. די אם אציין, בדרך השלילה, כי עצם העובדה כי בעריכת הצהרת הביטול השתתף אך עד אחד, אין בה כשלעצמה כדי לפגום בתוקפה של הצהרת הביטול. פשיטא כי אין לפגום בהצהרת הביטול אם אותו עד יחיד לא אישר במעמד עריכת הודעת הביטול שהמצווה הצהיר בפניו (השוו סעיף 25(א) לחוק הירושה).

 

מן הכלל אל הפרט

 

17.         בערעור שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי כי למצווים (מסעודה ומאיר אהרן) היה רצון ברור לבטל את שתי הצוואות (ההדדיות) אשר נערכו על ידם. ביטול זה נעשה בדרך של תצהיר, חתום על ידי כל אחד משני המצווים. התצהיר נעשה בפני עורך דין שחתם גם הוא על התצהיר. לדעתי, בכך התמלאו באופן מהותי דרישות הצורה באשר לביטול צוואה בעדים. חתימת המצווים ועדותו של עורך הדין מקיימים במקרה שלפנינו באופן מהותי את דרישות הצורה.

 

             התוצאה היא כי הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 10,000 ש"ח.












בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 18363-07-18

בפני כבוד ה שופט משה בר-עם

החלטה

כללי:

1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא ( כב' השופטת מוריה צ'רקה) מיום 7.6.18 בת"א 22955-07-15 לפיה - במסגרת הליכי פירוק השיתוף המתנהלים לפניו בין הצדדים, בנכס מושא התובענה, ומשהצדדים לא הגיעו לעמק השווה במסגרת התמחרות פנימית שהתקיימה ביניהם, נוכח המחלוקת לעניין שווי הנכס, בהמשך לחוות הדעת השמאי – נקבע כי יש לקיים מכירה פומבית של הנכס על דרך של מינוי כונס נכסים ( להלן – ההחלטה ).

העובדות בתמצית עד כה בבית משפט קמא:

2. בבית משפט קמא מתבררת תביעת המבקשים נגד המשיבה ושתי אחיותיה (להלן – הנתבעות או הנתבעות 1-2) לפירוק השיתוף בדירה המצויה ברחוב דובנוב 7 בירושלים, הידועה כגוש 30021 חלקה 111 ( בחלק) (ספר 1015 דף 7096) (להלן – הדירה). אביהם של המבקשים (להלן – האב), הוא אחיהן של המשיבה ושתי הנתבעות 1-2, הורי האב והנתבעות היו בעלי זכות החכירה בדירה והם ערכו צוואה הדדית, לפיה, כל אחד מהם ציווה את רכושו לאחר. בסעיף 6 לצוואה האמורה, נקבע כי ארבעת ילדיהם יירשו את הדירה לאחר מות שניהם. בסעיף 7 לצוואה נקבע רצונם של בני הזוג שהדירה תישאר בבעלות המשפחה, כך שהיא לא תימכר אלא לאחד מהיורשים, עד שיחלפו 10 שנים לפחות ממות שני בני הזוג (להלן – הצוואה). אבי הנתבעות נפטר בשנת 1998 והדירה עברה על-פי הצוואה לבעלות אימם, האחרונה העניקה את מלוא זכויותיה בדירה לשלוש בנותיה ( הנתבעות והמשיבה) ולא לבנה ( אביהם של התובעים). בהסכמה, העניקו הנתבעות והמשיבה לאחיהם, אבי המבקשים, זכויות שוות בדירה, והיא נרשמה על שם ארבעת האחים בחלקים שווים. לאחר קבלת 1/4 מהזכויות בדירה, העביר האב את מלוא זכויותיו בחלקים שווים לשלושת ילדיו שהם המבקשים בבקשה לפניי.

3. בשנת 2015 הלכה לעולמה אימם של האב ושל הנתבעות. באותה שנה, הגישו המבקשים תביעה לפירוק השיתוף בדירה כנגד אחיותיו של אביהם, הנתבעות 1-2 והמשיבה. הנתבעות 1-2 בבית משפט קמא הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד, בעוד המשיבה לא עשתה כן. ביום 1.3.16, קרוב לשנה לאחר הגשת התביעה, ביקשו המבקשים פסק דין בהעדר הגנה נגד המשיבה. הנתבעות 1-2 התנגדו, ביום 2.3.16 ניתנה החלטת בית משפט קמא לפיה "...נרשמת זכות התובעים ליטול פסק דין בהעדר הגנה בקשר לנתבעת 3 שטרם התגוננה. עם זאת פסק דין סופי בקשר אליה יינתן רק בתום ההליך, בכפוף להכרעות ולתוצאות שתיקבענה בקשר ליחסים שבין התובעים לנתבעות 1-2". בהמשך, הגיעו המבקשים והנתבעות לכדי הסכמה, לפיה, רכשו המבקשים את חלקן בדירה של הנתבעות 1-2 בסך של 300,000 ליש"ט. ביום 6.4.17 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסדר הפשרה (להלן – פסק הדין החלקי או הסכם הפשרה). כך שכיום המבקשים מחזיקים יחדיו ב- 75% מהזכויות בדירה, בעוד המשיבה, עודנה מחזיקה ב- 25% מהזכויות. לאחר קבלת פסק-דין החלקי, ביקשו המבקשים מבית המשפט, בהעדר כתב הגנה מטעם המשיבה, להחיל את הסכם הפשרה עליה, לאמור, שהאחרונה תמכור את חלקה בדירה, בתנאים זהים לאלו שנכרתו בין המבקשים והנתבעות 1-2. לבקשה זו התנגדה המשיבה. ביום 13.9.17 קיים בית המשפט דיון בו הבהירה המשיבה כי היא לא התגוננה משום שלא רצתה לקחת חלק בהליך המשפטי המתנהל בתוך המשפחה, אולם, אין לה התנגדות לקבלת הסעד המבוקש שהוא פירוק השיתוף בדירה באמצעות מכירת וחלוקת התמורה. ביום 14.9.17, ניתנה החלטה בעניין לפיה נקבעו הדברים הבאים; אין מקום למתן פסק דין המחייב את המשיבה למכור את חלקה בדירה במחיר בו מכרו הנתבעות 1-2 את חלקיהן. בית המשפט נתן ביטוי למחדל המשיבה שהתעלמה מההליך ולא הגישה כתב הגנה ו השיט עליה הוצאות בסכום 70,000 ₪. עוד נקבע כי נוכח הסכמת הצדדים להתמחרות פנימית מונה שמאי ונקבע בהמשך כי שווי הדירה בשוק החופשי הוא 4,200,000 ₪. לאחר מתן השומה, נקבע בהחלטה מיום 25.2.18 כי תנוהל התמחרות פנימית ובהעדר שיתוף פעולה, תבוצע מכירה פומבית. ברם, גם לאחר קביעות שמאי בית המשפט, הצדדים נותרו חלוקים לעניין שווי הדירה. בדיון בבית משפט קמא מיום 31.5.18, טענו המבקשים כי החלטת בית המשפט לפיה תנוהל התמחרות פנימית, היא החלטה חלוטה ואין דרך חזור ממנה. עוד טענו המבקשים כי יש להפחית משווי הדירה בשים לב למגבלת העבירות מכוח סעיף 7 לצוואה. עוד הוסיפו כי יש להפחית משווי הדירה, מכיוון שדבר שבשגרה, מקרקעין נמכרים במחיר נמוך מהערכת השמאי בהליך של פירוק שיתוף. מנגד, המשיבה טענה שטרם ניתנה החלטה סופית בדבר הליך ההתמחרות. המשיבה הוסיפה וטענה כי אין מקום לכפות עליה מחיר שאינו משקף נכונה את מחיר השוק, רק בשל ההסכמה אליה הגיעו המבקשים והנתבעות 1-2 בפסק הדין החלקי, וכי זכותה לדרוש מחיר שוק בהתאם לסעיף 41( ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין). לעניין המגבלה בסעיף 7 לצוואה, טענה, כי אין תחולה למגבלה זו על הצדדים, שכן זכויותיהם בדירה לא באו להם מכוח הצוואה, כי אם מכוח שרשרת של עסקאות ללא תמורה. הוסיפה המשיבה וטענה, כי גם לו הצוואה הייתה חלה, אין הוראותיה חלות על מכר כפוי, כגון בהליך פירוק שיתוף שננקט על ידי המבקשים.

4. בית המשפט, קבע בהחלטתו, כי טרם ניתנה החלטה סופית בדבר התמחרות פנימית וכי לא מתקיים מפגש רצונות בין הצדדים בהעדר הסכמה על המחיר המינימאלי לשווי הדירה. לעניין מגבלת העבירות בסעיף 7 צוואה, קבע בית המשפט כי מגבלה זו אינה חלה על הצדדים בהתבסס על סעיף 42( ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה) שקובע "אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה". לפיכך קבע בית המשפט "אין לתובעים זכות לכפות על הנתבעת למכור להם הדירה בפחות מהערכת השמאי". עוד קבע בית המשפט, כי גם אילו מגבלת העבירות הייתה חלה על הצדדים, הדין אינו מאפשר כפיה כזו על המשיבה בהתאם לסעיף 40( ב) לחוק המקרקעין, שרלוונטי להליך ומוביל למסקנה כי ברירת המחדל בפירוק שיתוף הינה באמצעות מכירה פומבית של הנכס ולא באמצעות תחרות בין השותפים, אלא אם יקבע בית המשפט דרך אחרת. עוד עמד בית המשפט על יחסי הכוחות בהתמחרות פנימית ועל השיקולים העומדים לבית המשפט בהגנה על מיעוטי הזכויות בנכס מאחר ובנדון דידן המבקשים מחזיקים במרבית הזכויות בדירה והמשיבה במיעוט. לאור האמור, בית המשפט הגיע למסקנה כי " ..איני סבורה שנכון לכפות על התובעים לקנות את חלקה של הנתבעת במחיר גבוה מהמחיר שהציעו, או על הנתבעת למכור את חלקה בפחות מהמחיר אליו הסכימה". עוד קבע בית המשפט כי "..הצדדים יודיעו עד ליום 21.6.18 אם הם מסכימים לפירוק השיתוף כאשר המחיר המינימלי הוא הערכת השמאי. במידה ולא יודיעו הצדדים עד למועד זה על ההסכמה, ימונה כונס לביצוע הליך של התמחרות פומבית".

בקשת רשות הערעור:

5. בבקשה שלפניי מלינים המבקשים על דרך הילוכו של בית משפט קמא בנוגע לדרכי פירוק השיתוף. תחילה נטען כי ההחלטה, כמו גם החלטותיו הקודמות של בית המשפט , מהוות פסקי דין ולא "החלטה אחרת", הגם שמטעמי זהירות הוגשה הבקשה לרשות ערעור. לגוף העניין, נטען כי שעה שביום 3.2.16 ניתן פסק דין חלקי בהעדר הגנה נגד המשיבה, לא היה מקום "לפתוח מחדש" את המחלוקות ולתת למשיבה להתגונן בהליך, וכי טעה בית המשפט קמא שלא החיל את הסכם הפשרה בין המבקשים לנתבעות 1-2 , במיוחד מקום בו קבע כי "..פסק דין סופי בקשר למשיבה יינתן רק בתום ההליך .... בכפוף להכרעות ותוצאות שתיקבענה בקשר ליחסים שבין התובעים לבין מבעות 1-2". על כן, נטען שבית המשפט נעדר סמכות לבטל את החלטתו מיום 3.2.16. עוד נטען כי טעה בית משפט קמא כאשר תיקן את החלטתו מיום 14.9.17 לפיה תנוהל התמחרות פנימית מש קבע אחרת בגדר ההחלטה והורה על מכירה פומבית של הדירה. ולבסוף, טוענים המבקשים, כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע שאין תחולה למגבלת העבירות מכוח סעיף 7 לצוואה. לטענתם פגם זה משפיע על שווי הדירה וכי המשיבה הביעה בעבר הסכמתה למגבלה זו והביעה נכונות לכבד רצון הוריה.

6. מנגד, טענה המשיבה שיש לדחות את הבקשה וכי החלטת בית המשפט בדין יסודה. לטענתה, אין להתערב בהחלטות חלוטות קודמות של בית משפט קמא ויש לדחותן על הסף. לחילופין, הוסיפה כי יש לדחותן גם לגופן. עוד התייחסה לטענת המבקשים וגרסה כי אין מדובר בהחלטה המהווה פסק דין אלא בהחלטה אחרת . לגישתה , החלטת בית המשפט לעניין האפשרות לנהל התמחרות פנימית בין הצדדים, אינה חלוטה והיא התבססה על הסכמה קודמת של הצדדים, אך בהמשך, שעה שהמבקשים מנסים לכפות על המשיבה למכור את חלקה בדירה בשווי שנופל משווי השוק או לחילופין להחיל עליה את הסכם הפשרה שנכרת בין המבקשים לבין הנתבעות 1-2, הורה בית המשפט בצדק על מכירה פומבית של הנכס מאחר ולא ניתן לאשר פירוק שיתוף אלא אם השותף היוצא מקבל שווי המקרקעין כמו בשוק חופשי, אם זה במכירה פומבית ואם זה במסגרת התמחרות פנימית בין השותפים. עוד טענה כי הליך פירוק השיתוף מתבצע על-פי המתכונת שנקבעה בחוק, ולא על-פי המתכונת שמציעים המבקשים והחוק קובע כי דרך המלך לפירוק שיתוף היא באמצעות מכירה פומבית של הנכס במלואו. עוד הוסיפה כי צדק בית המשפט כאשר לא התחשב במגבלת העבירות מכוח הצוואה. המשיבה סקרה הפסיקה הרלוונטית התומכת בטענותיה והמחזקת את הקביעות בהחלטת בית המשפט.

דיון והכרעה:

7. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבה על נספחיה, בחנתי את ההחלטה ונימוקיה, על רקע השתלשלות ההליכים בתיק, כפי שהובאה בהרחבה , הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8. כעניין ראשון, אבהיר כי אינני נזקק להחלטות קודמות של בית משפט קמא , עליהן, בין היתר, מלינים המבקשים ובכלל זה החלטות מיום 14.9.2017 ומיום 2.3.2016 ודין הטענות בגינן להידחות על הסף בהיותן החלטות חלוטות שהמועד להשיג עליהן חלף זה מכבר וממילא , לא ניתן לעשות כן בגדר הבקשה ודומה כי הדברים ברורים ואין צורך להכביר במילים. בהקשר זה, יש לדחות את הטענה לפיה החלטות בית משפט קמא לעניין פירוק השיתוף הינן בגדר " פסקי דין" ולא " החלטה אחרת". נקבע בפסיקה ולא אחת כי ההחלטה לפירוק שיתוף דינה כהחלטת ביניים ולא פסק דין, לפיכך הערעור עליה הוא ברשות ולא בזכות. "...המבחן הננקט לשם הבחנה בין החלטות שהן בבחינת פסק דין לעומת החלטות שהן בבחינת החלטה אחרת במהלך פירוק השיתוף הוא מבחן סגירת התיק. אשר לעצם ההחלטה לפירוק השיתוף או לאופן פירוקו נקבע בהלכה כי אין בית המשפט הדן בתביעה לפירוק שיתוף מסיים את מלאכתו עם החלטת המכירה ( או ההחלטה על פירוק השיתוף), כל עוד לא נסתיימו כל " פעולות העזר" הכרוכות בביצועה ( ראו: ע"א 613/78 אניס בנימין נ' פוירשטיין מאיר, פ"ד לד(1) 32 (1979); רע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95 (1989); 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375 (1997). מכאן יוצא, כי לפי ההלכה הקיימת, בדרך כלל, החלטות בית המשפט בעניין פירוק שיתוף במקרקעין תסווגנה כ"החלטות אחרות", זאת שכן התיק נחשב פתוח כל עוד הליכי פירוק השיתוף נמשכים ( אלא אם כן ההחלטה מסיימת את הליך הפירוק)" 1409/06 טובה גרינברג נ' מוניק טובול (1.8.06) . בגדר ההחלטה נקבע כי הדרך לפירוק השיתוף בין הצדדים, במכירה פומבית, זאת לאחר שנכשל ניסיון ההתמחרות הפנימית. נהיר, כי הליכי פירוק השיתוף נמצאים בעיצומם וברי כי בית המשפט קמא טרם סיים את מלאכתו עד מימוש הדירה והשלמת כל פעולות העזר, כאמור.

9. בענייננו, ההחלטה על פי טיבה ומהותה, מצויה בגדר שיקול הדעת הנתון לבית משפט קמא , בדיון בהליכים לפניו. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 25.2.18 אפשר לצדדים לנהל התמחרות פנימית, אולם, שניסיון זה לא צלח, כאמור גם מדברי ב"כ המבקשים בדיון מיום 31.8. 18 "הפער בינינו 250,000 ₪ ולא הצלחנו להגיע להסכמה..." ( עמ' 7 לפרו' שו' 11), בית המשפט הורה על מכירה פומבית. בית המשפט נימק החלטתו, כי דרך המלך, בפירוק שיתוף הנה מכירה פומבית בהתאם לסעיף 40( ב) לחוק המקרקעין. בעניין זה, נפסק לא אחת, כי מוקנה שיקול דעת לבית המשפט להורות על מכירה פומבית של נכס בהליך פירוק שיתוף וכי זו היא דרך המלך בפירוק השיתוף "..המחוקק ביקש אפוא להורות על מכירת הנכס כולו, ולא מכירת יוזמה של חלק אחד בלבד. התיבה 'יעילה וצודקת' שבסעיף 40(ב), מתייחסת רק לשאלה אם יש לבצע את המכירה 'בדרך שנמכרים מעוקלים בהוצאה לפועל', או שמא בדרך אחרת בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. אין בתיבה זו בשום פנים כדי לאפשר לבית המשפט להורות על מכירת חלקים מסוימים מהנכס לצורך פירוקו... החירות להשתחרר מן השיתוף אינה מקנה בהכרח לשותף-המפרק את היכולת להכריע כיצד יפורק השיתוף. מתכונת הפירוק – אם פירוק בעין או מכירת הנכס, אם מכירה פומבית או התמחרות בין השותפים – נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, או למצער נתונה להסכמת כל השותפים. שותף המבקש לממש את זכותו לפרק את השיתוף, נדרש לקחת בחשבון את אופן פירוק השיתוף הקבוע בחוק. זכותו של שותף לפרק את השיתוף כפופה למתכונת הפירוק הקבועה בחוק – ולא להיפך" עוד נקבע בהמשך "משנמצא כי יש לפרק את השיתוף תוך מכירת הנכס כולו, יש להמשיך ולבחון כיצד תתבצע המכירה. ברירת המחדל המעוגנת בהוראת סעיף 40(ב) רישא לחוק המקרקעין היא מכירה "בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל". מכירה זו תתבצע, בהתאם להוראות פרק ד' לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, כמכירה פומבית". (1497/09 בעלי זכויות בחלקה 10 בגוש 7884 נ' שאול ויסמן (27.7.10)).

הנה כי כן, החלטת בית המשפט הנה אפוא, בהתאם למתכונת הקבועה בחוק ומצויה במתחם שיקול דעתו, ואין בהחלטה חריגה מסמכות והדברים פשוטים וברורים. בנוסף לכך, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט לא להחיל על הצדדים את מגבלת העבירות על-פי הצוואה, בהקשר הזה, החלטת בית המשפט מנומקת דיה על-פי הוראות חוק הירושה.

10. מכל מקום, שמורה למבקשים, כמובן, הזכות להשיג על קביעת בית המשפט קמא בסיום הדיון בתובענה, ככל שיהיה בכך צורך ועל דרך של הגשת ערעור בזכות על פסק הדין, כאמור בתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. (ראו והשוו: רע"א 1668/11 אדמונד לוי נ' דור אלון ארנגיה בישראל (1988) בע"מ (27.7.2011) וטענותיהם של המבקשים, בהקשר זה, שמורות אפוא ( רע"א 2971/13 עמירם סיוון נ' פקיד שומה כפר סבא (8.7.2013)).

11. סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, יישאו המבקשים בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, ‏ט' חשון תשע"ט, 18 באוקטובר 2018, ב העדר הצדדים.

 

 

























תגיות: צוואה, צוואה הדדית, ביטול צוואה הדדית, תצהיר, תצהיר ביטול צוואה, עורך דין צוואה, עורכי דין צוואות, עורך דין צוואה בחולון , עורך דין צוואות בראשון לציון, עו"ד צוואה בת ים